כמעט כל הזמן שמר אלכס קורזם על אודות סודו.

זה הוא למעשה בקויידנוב שבפלך מינסק שבבלרוס בין השנים 1935, והיגר לאוסטרליה כשהיה בן 15, נישא והקים חבורה במלבורן.

בניו גדלו מוקסמים וקשובים לסיפורי המלחמה השנונים, עד היות חביבים, השייך אביהם: איך שהוא, רועה מוקדם בן 5, הופרד ממשפחתו הכפרית ונאלץ לדאוג לעצמו בזמן עשר חודשים ביער, עבור שמשפחה ליטאית מעולה מצאה אותו ואספה את הדירה אל עורך הדין.

הנו שימש פחות הרבה יותר מכילה ילדים: באופן מעשי, האמת הצרופה בנושא איכות החיים המוקדמים ששייך ל מר קורזם, נתפסה בגדול מוזרה יותר מכך, והרבה יותר מזעזעת, שהוא אינן הצליח למחות שבה מזיכרונו.

המציאות נודעה שכבן עשר הוא למעשה ראה במו עיניו היאך טובחים רק את אחיו בני העם היהודי בני כפרו, ובתוכם אמו, ואחיו ואחותו התינוקות. קורזם נמלט ליער סמוך, בתוכו הנו שרד בחיפוש את אותם מזון, ובעזרת בגדים שגנב מגופות מתים, או גם שנמצא והועבר למשטרה הליטאית, ש”אימצה” את החפץ בעודנו קמע.

כשהגדוד שינה את זהותו ליחידת SS נאצית, הם ככל הנראה מתאים שיהיה למדים מיניאטוריים לקראת קורזם -מדים מושלמים שיש להן עיטורי SS ומעיל בד שחור גדול ואקדח. זה הוצג ביומני החדשות ובעיתונים בעמידה בתור “הנאצי הצעיר מאוד המתקיימות מטעם הרייך”, ונלקח יחד יחידתו לחזית הרוסית.

בלוח זה ראה זוועות. משמש ראה מקרי אונס, רציחות ומעשי טבח ביהודים, ובמקרה האדם זה אולץ לירות באקדחו בדבר נער יהודי שנשבה בדרך של החיילים, כשהיחידה שאימצה את הפעילות השתוללה כמעט בכל המדינה. במצב אחר, זה נאלץ לצפות בטבח שהיא 1,600 יהודים שכונסו בתוך מרחב כנסת באזור סלונים.

לאורך תמיד הוא, קורזם הצעיר ניסה נואשות להסתיר סוד שמשמעותו עבורו הייתה מוות בטוח: גם כן הוא נעשה יהודי. נולד חזה בזוועה כעבור זוועה, כשהוא לא יוכל לאתר באופן מעשי כמותם של לא גדולה המתקיימות מטעם רחמים לבני עמו.


המפקד שלו נעשה קרליס לובה, ליטאי נאצי נודע לשמצה, שהיה אחראי לרציחתם המתקיימות מטעם מאות מאות רבות של יהודים. מר קורזם לא בטוח יותר, אבל הוא חושד שהיחידה הצבאית זאת נודעה אף אחראית לרצח בני המשפחה נולד.

ובכל זאת, במידה ש המלחמה הסתיימה איננו הינה לצעירים ברירה אבל לדבר לצורך קרליס לובה: האדם וש רצח בסדיסטיות כה אנשים רבים מגדלי כפרו של קורזם, מוצפן אודותיו באותה הזמן הפנוי והבטיח את אותו חיי האדם, כשסביבו יהודים נטבחים בפוגרומים, במחנות הריכוז ובתאי הגזים.

היום, מר קורזם הוא למעשה גבר אפור שער בשנות השבעים לחייו. הוא למעשה משער שהוא בן 73, למרות שאינו יכול וזאת כל מה גילו המציאותי. פניו הקמוטים ומבטו הכאוב מעידים אודות העבר את השואב המיוסר.

או שמא לפני כעשר שנים, משמש שמר לעצמו את כל סודו. ואז, לילה מיהו ב-1997, הוא תיכף שלא יכול הינו לחיות יותר מזה בשיתוף הסיוטים שממנו, או אולי שיש להן זיכרונותיו המעורפלים, והינו התחיל לשפוך, בהיסוס, את אותם סיפורו הנכון לבנו מרק.

הינו היגד עדות לנציבות השואה, אולם לחרדתו, הזו דחתה את אותו עדותו, ואמרה שאין כל עדות לטבח בכפר הולדתו, והרחיקה לכת וכו’ מעט יותר בטענה שהינו נקרא משתף עבודה שלקח מקום שראוי בפשעי המלחמה מסוג קרליס לובה.

“זה גמר אותי”, בכלל מר קורזם. “במשך יתר על המידה את הסתימות שנה נוראיות בשיתוף ה-SS ממש לא יכולתי ליצור אמון באף אחד. בני הלאום שלי, הרוסים, שנאו אותך משום שלבשתי מדים נאציים. פחדתי שהנאצים יגלו שאני יהודי.

“לובה היה מפלצת, אך הוא הציל אותי, והחיים שלי אלו העובדות שהיה לי. אני צריך לשמור בדבר כל כך בעיקר פלאי, או גם שסודיות הייתה דרך חיי האדם שלי. ואז, לראות שהעם שלי לא מאמין לכל המעוניין כשאני חמש סיום סוף את אותו הסיפור שלי, הוא למעשה שבר את אותם לבי”.

אבל בנו הנקרא קורזם נמכר בשם נחוש לקנות את אותו האמת לאמיתה?. תוך כדי מספר התקופה שעברו מימים אלו, הוא למעשה חקר בשקדנות את אותן העבר את השואב המתקיימות מטעם אביו. ולבסוף יהיה יכול נקרא מומלץ לבדוק את אותן כולו במסמכים ותמונות. נציבות השואה שוב שבה, וקיבלה את כל מסקנותיו, ומרק הביא לפרסום ספר רב עוצמת, “הקמע” – The Mascot, שמגולל את סיפורו יוצא הדופן והמזעזע המתקיימות מטעם אביו.

הטבח

קורזם, ודאי, לא השם המתאים מסוג אלכס: את אותן השם שלו זה בוודאי קיבלנו לקבלן החיילים. בפתח הנו יודע שהוא נקרא שנקרא איליה גלפרין. הזיכרון הברור המרכזי מהם הוא למעשה מה-21 באוקטובר 1941, הסביבה בתוכה נרצחה בני המשפחה. יום שלם לפני שאביו והגברים בכפר הולדתו נורו.

באותו לילה פרצו לפרטים נוספים חיילים לביתם והכו את אותה אמא שלו. כשהם יצאו, משאירים שבו פצועה ומדממת, זאת אמרה לקורזם שהיה בנה הגדול: “כולנו נמות מחר”. היא ידעה שטבח הנשים והילדים היהודיים ישמש מחר.

זו אמרה לנכס שהינו מומלץ להמצא אמיץ ולעזור שלה שיש להן אחיו ואחותו. באותו לילה הילד הצעיר חשב לעצמו, “אני שלא דורש למות”. הנו ברח בבגדי השינה אשר ממנו, אירוע על שוחות מלאות בגופות יהודים שנורו עת קודם. משנתם נולד התעורר לקול צעקות. מהעץ לתכנן אותו הסתתר, הינו ראה בחורות וילדים, בוכים באימה, מוצבים בשורה בוהה מול שוחות חדישות.

“אם אך איננו הייתי מסתכל”, באופן כללי מר קורזם ברכות. נוני זה באמת הסתכל. מולו הינו ראה אחר אמו ואחיו אחת בלבד אלו שמחכים להיירות. “יכולתי לראות את אותו החיילים מובילים אחר העושים שימוש במורד הגבעה, כשהם משתמשים בכידוניהם, ואז ראיתי את כל כל המשפחה שלי. רציתי לעיין ב לנכס. רציתי לגשת אל אל עורך הדין, נוני אינה יכולתי. החיילים ירו באמא שלי. הם דקרו בכידון רק את אחי ואחותי. הייתי נדרש לנשוך רק את הידיים שלי למען אינן לצרוח.”


כשקורזם נזכר במותה השייך שברשותכם, הנו מחוויר וידיו רועדות. “שואלים אותך על מה לא לקחתי אתי את אותה אחי ואחותי כשברחתי, אבל איננו הינו לכולם בכל עניין לאן אני קורה לעתים. אני בהחלט בעיקרם ילד בעצמי. ואז, שישנם מהו רוצחים זאת. אינם רציתי להסתכל אך אינם יכולתי לשטוף את אותם מבטי. הרגשתי שאני מומלץ יחד עם זאת לאמא שלי. או שמא הזו יכלה לסבול הנל, אז מקווה שאני אני חשוב מאוד להצליח בגדול להסתכל להבחין איתה בלבי.”

קורזם היווה ביער במשך כתשעה חודשים. הוא אכל פירות יער ולקח מעיל חלל גדול של חייל הרוג. “מה שאני הכי זוכר נולד את אותן הקור הנורא ואת הרעב התמידי. ושהייתי יותר מידי לבד”, נולד נזכר.

העיצוב של ארי

ב-12 ביולי, 1942, הינו נמצא בעזרת גוי מקומי ונמסר לחיילים הליטאים. כשהועמד בשורה תוך שימוש ועוד מקומות אנו בכדי להיירות, נולד יקח אחריות שהוא נדרש לעבור כל זמן ומאמץ בכדי להציל את אותו מכשיר אייפון שלו, ובעוד יתר על המידה יתר העושים שימוש באים מבוהלים, הינו רץ אל החיילים, כרע בעניין ברכיו והתחנן ללחם. התעלול ממנו הפליא את זה, ואחד מהם, סרג’נט קוליס, ריחם לתכנן אותו והוציא את השיער מהשורה. נולד החליט לנגב את אותם הילד הקטן והמטונף, ורחץ את הדבר. כשהוא ראה את אותה קורזם ערום, משמש דיצה שהוא מהול והבין שלמרות שחתן השמחה שאינו כהה שער ובעל “מראה ארי”, הוא למעשה למעשה יהודי.

לעולם איננו אדע למה הוא הציל ההצעה והגן עליי”, אומר מר קורזם. “אבל נולד הדבר אשר הוא עשה. הוא למעשה הזהיר ההצעה שאין לאף אחד לדעת בוודאות את זה עד שהדבר מוות בטוח יותר לשנינו.”


תוך זמן יקר לא ארוך הילד הקטן, פה כבן שש, נעשה לקמע המפורסם הנקרא ה-SS הליטאי. במדיו משמש הוצג לקראת הפיהרר, נולד צולם כשהוא שומר בנושא הקטנים גרמניים (“אני, יהודי. או לחילופין הינם היו יודעים”, הוא באופן כללי בחוסר אמון) ונלקח לחזית הרוסית.

“שנאתי את כל הברוטליות שהיא החיילים, את האכזריות שבבעלותם. אבל הייתי אינן מכחיש שכילד שובב, לפרקים נהניתי לעמוד בראשם תשומת הלב. עשיתי את זה על מנת לשרוד. לדרוש אותם. אך תמיד פחדתי שאנו יגלו את הזהות האמיתית שלי ויירו נוסף על כך בי כתוצאה יהדותי.”


הוא למעשה שימש בחזית כשראה אחר הטבח המפורסם בסלונים בתוכה 1,600 יהודים נשרפו חיוניות. “החיילים דחפו כל אדם בתוך אזור הכנסת, ואז חסמו את אותם הדלתות והחלונות בקרשים. צריכים להיות השם ערמות מטעם קרשים וענפים בוערים ליד צורה ובין השניה הרוב התלקח. הלהבות התפשטו בזמן קצר ואז החלה הזעקות האיומות. בנות וילדים פרצו החוצה, רצים במנוסה כשהם בוערים. כל מי עזרה לו, מהווים בערו או שנפלו.”

במידה את, החיילים השתמשו בילד הצעיר בכדי למשוך נכתוב מקומיות למחנה שאיתם, בלוח הכו ואנסו אותן באכזריות. וכשהיחידה טרנסקציה בכיתור יהודים על מנת להעלותם על אודות קרונות הבהמות שהובילו למחנות המוות, קורזם, במדיו המצוחצחים, נהנה את כל תפקידה לחלק שוקולד איכותי בכדי לפתות זאת פנימה.

“הם חייכו, הינם חשבו שעינינו בטוב לב. איננו ידעתי לאן הרכבות הנ”ל עוברות, נוני שמעתי דייו מדברי החיילים בשביל להבדיל שהם מתכננים למוות ואבדן”.

ב-1944, כשהמלחמה ראשיתה לנטות לרעת הנאצים, קרליס לובה שלח רק את קורזם לגור בקרב משפחה ליטאית שאילצה את הדירה לספק תצהיר שקרי על חשבון לובה. עם סיומה של פרק זמן מועט נקרא קיבל מכתב שנאה אנונימי מיהודים שידעו את אותן האמת על גבי אכזריותו מטעם לובה.

חיים חדשים

בתוך חשש מאירועי העבר, הינו הצליח לקחת אשרת הגירה לאוסטרליה, בשלהי 1949. “כל מה שרציתי נולד לשחרר פעילות חדשים, לא קרוב מכל הזיכרונות שרציתי לשכוח.” המטען העיקרי ברשותו נמכר בשם מזוודה חומה חבוטה בתוכה שמר החזות ומסמכים מחייו הקודמים. משמש עסק בעבודות מזדמנות, פעם אחת מהן נתפסה בקרקס, ובסופו של דבר כניסה עסק נגרות משל אייפון שלו, ועמל להיטמע שבה שאימץ לעצמו. לחבריו אמר שאינו רוצה לחזור גם כן בין לאירופה. ולאשתו פטרישה ולילדיו, איננו סיפר פקטור מעברו הנכון.

ואז, לילה כל מי ב-1997, הוא לא כשיר נהיה למעלה לשתוק. בזמן האחרון, הנו ובנו נסעו לכפר הולדתו מזמן לזמן. הוא מצא צילומים של המבוגרים מתחת לארון הבגדים בנכס הישן, וכשאזר אומץ, הוא עמד לצד העץ שממנו צפה ברצח אימו ואחיו.

“סוף יתר על המידה סיום, כעבור בכל המקרים דבר זה, יכולתי לחשוב ורד בעניין קבר אמי.” משמש אפילו, ומחייך. “אבל כשעמדתי כגבר מבוגר באותה תחנה מהכתבה ראיתי איך הנוכחית מתה באומץ, ועוד מקומות אני יש צורך לסתום את אותן פי בכפות ידיי על מנת להפסיק לצעוק.”

מר קורזם צנוע, עיניו לחות. “האם אני נחוץ לעמוד ביקום אתה, לאחוז בידה? לשכור את אותה אחיי הקטנים? השאלה זוהי מענה את העסק. אך כל מה אף אחד לא אני יודע: אמא שלי מתה פעמים רבות בגלל תקווה נואשת שאני ניצלתי.”