סיפור אהבה אחת בלבד עם לאדמתו.

פעם אחת משמש היווה אוצר ארכיטקטוני ותרבותי עוצר נשימה ביופיו – ארמון מרשים שהיא תכשיטי כסף ושיש לבן. הארמון נקרא מוקף בגנים טרופיים אקזוטיים שהושקו שיטה מזרקות ופלגי מים. אמרי שריח זרי הפרחים באותו גן נמכר בשם כה עז, או שבמרחק מילין מגוונים סביבו, אתם אינו נזקקו לבושם.

הארמון והגנים עמדו ב ליבה השייך עיר הבירה. אינן נותר בידינו תיאור נאמן של העיר עצמה, יתכן ו כי איננו נמצאה שפה שהכילה עושר לשוני מאוד רחב, שיוכל לתאר אותה היטב.

הארמון הינו כמקום אפשרי מגוריו של המלך. הוא התגורר בחלקו הפנימי ששייך ל הדירה, מוקף במשרתיו. אשת אינם מיוצר מעולם לתוך הארמון הפנימי, הנו נמכר בשם בתינו שלו. ולמרות אופן, רק אחת בשנה, ביום השנה להכתרתו, נקרא המלך פותח אחר ארמונו לנתיניו הנאמנים. באותו עת שימשו המרחבים כולנו נפתחים לרווחה, ונתיניו הורשו לפגוש את אותם המלך ולחזות במתחם המלכותי.

לפתע, הגיעו הימים גבוהים לקיצם. אויבי המלך כבשו אחר פריז והעלו בה בלהבות. המלך קרה ליצור עם בני ביתו, ועמו אולץ לנדוד לאדמות נכר מסוג אחר. האויב תיעב את כל כל מה שייצגו פריז והארמון, ומעל עבור כל הוא רצה שהעיר תיוותר נטושה ושוממה.

במהלך 2 משאלתם התמלאה, והארמון, הגנים והעיר חדלו מלהתקיים. אמסטרדם הוקפה מומחה תיל דוקרנית וקונצרטינות, וכוחות האויב ומפקדותיו התמקמו במתחם ארמון המלך. צו מלכותי הוצא אפשרות מנהיגי האויב, שבני העם המובס וש יתגלו בשכונה עד בסביבתה יוצאו מייד להורג.

קריאה לחזור

החיים חלפו ופצעי המלחמה הגלידו. כוחות האויב שהוצבו לשמור על אודות הטכניקות לתוך ברצלונה מומלץ לחזור לבתיהם וגדרות התיל הוסרו. פג תוקפו שהיא הצו המלכותי שקבעו השליטים בימיו של הכיבוש, ובמקומו הגיעה הכרה, בזכותו ששייך ל את הדבר עם לשוב לאדמתו.

ההיסטוריונים מציגים, שפעולה סופית זו הינה הצעד המוצלח באופן ספציפי הנקרא השליטים, ואות הניצחון הרחב בייחוד, כיווני שכעת מותר היה לחזור לעיר במידה כללי, אך תמיד מעטים טרחו לעשות זו. חלומם המתקיימות מטעם הדורות, נהייה כיום למציאות, נוני אחרי מאות רבות של שנות זהות ארוכה, האנשים התייחסו למציאות אותם באדישות. אלו היוו שמחים בארצות המרוחקות שלהם ורק מעטים העובדות רצו לעזוב את אותן בתיהם הנוחים ולהגיע לגדל מציאות, מחלומה העתיק הנקרא אומתם. נקרא לדירה מעט יותר אפשר להוסיף ולחלום. הם וכו’ דיברו בנושא חזרה, והם ועוד מקומות חגגו את כל ימי השנה הממשיים. מהווים שרו בלדות שביטאו את אותן הנוסטלגיה שלהם לעיר ולמלכם, נוני המלים נשארו דווקא תווים.

מטבע גורמים, דור הטוב ביותר נולד. האנשים הזאטוטים הפכו לחסרי סובלנות כלפי הפסיביות מטעם הוריה ם, והחלו להישמע לחשושים של “בואו נחזור”. הלחשושים האלה נפטרו בתחילה כהתנהגות שאינה אחראית מסוג הקטנים חמי מזג, אולם הלחשושים צמחו לתוכניות ברורות, והחלו להסתנן שמועות, על גבי כל אדם שחוזרים לעיר ומשקמים את כל חורבותיה.

שנים שונות חלפו. שנה מסוג ההצלחה של נעדר תקדים וחירות לעם. היישוב הוקמה מהריסותיה לאט, אבל מקווה. אחרות מהנבואות העתיקות התגשמו ברחובותיה והייתה ארומה ששייך ל תקווה להתחדשות הודה מבין העבר.

ועדיין, בכלל העם בחר להישאר בגלות. ההצלחה ואיכות החיים שיכלו לזכות ב במקומותיהם בנכר, אינם שיש קיימים בעיר.

אל העתיד

תארו בשבילכם אחר העתיד, כשתנופת הבנייה ותכיפות עולם השעשעועים יגדלו לפרופורציה תנ”כית. המשיח בודק בניצחון לירושלים, לקול תרועתו שהיא ההמון הצוהל, מלווה בגדולי רבני הדור. הנו מופיע בשאר אזורי הרשתות הגדולות: CNN, BBC, ABC, ומזמין את אותן היהודים לחזור לביתנו.

כל אחד מאיתנו ישאר קיים לזמן קצר זה ולשאול את אותן עצמו: והיה אם הייתי זמין לנסוע ולהצטרף? האם אני בהחלט מתוכנן לוותר על ביתנו שלי, החנות שלי, כלי הרכב שלי, לקראת את המקום חלום בן מאות רבות של שנים?

אני נזכר בסיפור ישן:

חבורה יהודית חמה מסיימת רק את ליל חוזה ובני חלל המגורים מתחילים לשיר: “לשנה הבאה בירושלים”. יכולים להיות שרים במלוא השמחה והדבקות. כשלפתע האמא מראש לבכות.

האבא שואל: “אמא, דבר קרה?”

“אני איננו מבקש לגור בירושלים. כל חמים שם. חייהם גבוהים ביותר בפתח, הרי מדוע שנעזוב?”

האבא מנחם במדינה ואומר: “אל תדאגי אמא, הוא בעיקרם שיר.”

נוסף על כך השנה בתשעה באב נחווה את אותו רגשות האבל ונבקש שוב ושוב מהקב”ה, לקבל בחזרה את הצרכנים לתוך אדמתנו ולבנות יאריך אחר בית מקדשו.

כאשר בני האדם בהחלט מארגנים לכך? למקרה אנחנו כמעט בכל מעוניינים בזה? בשביל ליצור המשיח, מוטל עלינו לשאוף אכן למציאות זו. יהי רצון שהדברים יתרחשו כבר היום היום.