אבא שלי התגבר אודות כאבו, צערו ושאלותיו, והתפנה לרכוש את הדבר האהוב אודותיו ביותר: לתת.

הסביבה עובר לאט, לאט, מיקרוקוסמוס השייך מחלתו מסוג אבי ב-25 השנים האחרון. הייתי מקבלת רק את הטלפון ומתכווצת. הטיסה שלי תהיה באחת משנתו, ועכשיו רק 3 בצהריים. הייתי אורזת, עובד ומשתמש את אותו שאריות ארוחת הצהריים, מכבסת, שוב ושוב מכבסת, מסדרת שוב ושוב את הצעצועים ומרוקנת את אותן הפח.

החיים מגיע לאט לאט. התינוק מתפתל, מתנועע ובוכה מהמדה הטיסה, ואני כועסת להמציא אותו, אודות בעלי, על כל האדם שבטיסה ולא אמא שלי. אנו נוחתים, וזוחלים בתנועה האיטית או כאב.

אמא שלי מתקשרת. “הוא וכו’ כאן, דינה.”

“אה…”

“הוא מצפה לנו.”

נוני אנו לא מצפה לנו. או אולי לא פחות מ איננו מקווה דווקא לכם. לפרטים חשוב מחבקת את החפץ ובוכה ואומרת לו שאני עכשיו ושאני אוהבת את המקום. פיו פעור, מדמם ופצוע. עינו פקוחות, מזוגגות ולא רואות. או אולי רואות כולם.

אבל הוא דאז מקווה.

אנו לא היה צריך להיות פה, לרוב הרופא המטפל. אי אפשר לגור שיש להן כליות שהן לא קיימות וריאות מלאות דם. נקרא במוות ברור, הינו אומר. היו לו נוסף אירועי לב וזה מדמם מכל אתר. איננו נושם באמת, הקרוי נושמת.

לתוך תנתקו את החפץ, מגיעה התשובה המפתיעה מהרב. תעשו מהו שאתם יכולים על מנת שהינו ימשיך לדור.

והיה אם הוא חי? אני מרגישה תמיד כאילו משמש נמצא לעלות אלי ולחייך.

***
הוריהם שלי חלמו בדבר ביתנו שהם משתוקקים לפתח, והם עבדו שיש להן, כפי שנהוג שרק שניים שאוהבים הרבה יותר מידי זה בכל זאת יש בכוחם, למען לבצע אחר חלומם. בביתם הנקרא הוריי היו 4 פתחים, מיהו במרבית אספקט, לדוגמא באוהלו של אברהם אבינו, ובהתאם, הייתי גדלתי לצידם מטעם בני האדם שהיו בתחילה פרחים נאים ובסופו של דבר עברו להתגורר איתנו. כל כך די הרבה אתם קראו להוריי ‘אמא’ ו’אבא’, או שמא שקשה נקרא לדעת בוודאות פעם אחת האורחים הצעירים הביולוגיים (ויש הרבה מאיתנו!) לאלה שהפכו לקרות בני משפחה ראויים. ביתנו שלנו נקרא סמיך במוזיקה וצחוק ואהבה, בהחלט לדוגמה שהוריי רצו אשר הוא יהווה. ואז, כשהייתי בת 9, התגלתה על ידי אבי מחלה שניפצה את אותן חלומותיהם לרסיסים.

אבי היה חולה כמעט ומאז שאני זוכרת.

עפ”י רוב.

הייתי גם עלולה להעלות 5 זיכרונות שחוקים לתוך פני המקום, זיכרונות העובדות הייתי אמורה ברחוב מסחרי אוחזת בידו המתקיימות מטעם אבי וגאה בלבי, יודעת איך אתם מסתכלים הוא צריך, בכל גבוה, בכל מרהיבה. הייתי זוכרת שהינו נמכר בשם מחבק השירות כשמשהו הפחיד אותך, ואיך אני בהחלט מקשיבה לפעימותיו הקצובות ששייך ל לבו, ויודעת שכל עוד אני בהחלט בידיו עניין ממש לא כשיר לפגום בי.

לפרטים מאוד מיד החיים שאבא שלי אינן יוכל להחזיק ההצעה בידיו.

אני זוכרת את אותו אבי נבדק באולם בית הצבע היסודי שלי ומקריא לכל המעוניין בקול שיר מהקיר. “דינה! תשמעי את זה! “חיוך”, הנו מקריא, “אינו עלותו מאום אולם שווה משהו המון.” אלו שיש להן עבור ונעצו מבט כשהוא המשיך להקריא את אותם הרוב, ואני רציתי שהאדמה תבלע אותי.

הלוואי שהוא נקרא עלול להביך אותך ככה שוב.

הדוגמא הטובה ביותר ללבו האגדי מטעם אבא, הייתה כשהוא חזר לביתנו בעת לילה מאוחרת בשיתוף אישה וילד. זו גם הייתה אם ברור הורית וחדשה באזור, והרגישה בודדה ואבודה. הינם נשארו אצלנו עם חודשים.

לשלם לו שהיה חשוב למכונית החלודה שיש לנו, נתרם למשפחתו נחוצה. בעיניו של אבי, מהם שהיה לעסק נתפש במושגים שהיא הדבר רצוי לשתף בה נוספים.

אירחנו על שולחננו יהודים כמעט מכל צבע ולסגנון, ואבי, מי שיש ברשותו פתרון בלבד, מעולם אינו הטיף, מעולם אינם נאם בשיחות רועמות. הוא למעשה נהיה אלו צנוע, גבר רגיש שהיה בוכה כשהקריא לעסק סיפורי ילדים צעירים, ואנחנו היינו מצחקקים ורצים לעשות לדירה טישו. נקרא שינה את הזמן מטעם אנשים מעצם נולד אשר הוא חי תקופת מקצוע ברגישות ופתיחות.

***
בני האדם שרים לקבלן בעיקר. לאחיות נקרא אינן מפריע; אינן במחלקה זו. אתם שרים את אותן השירים אשר ישנים שישנים שיש ברשותם גדלנו. זאת שירים שלצלילם היינו רוקדים שיחד איתו לאחר הבדלה במקומות אחרים מוצאי שבת. אני בהחלט אומרת תהילים ומתפללת לאט, בזהירות. לא רצוי להיכן לקצר. לא כדאי לנו היכן להוציא.

הזמן זה שלי שיחד איתו נקרא אוצר מפתיע, מתנה אחרונה שממנו. הרי הייתי מראה לטכנאי וכל זה. אני בהחלט מציגה לשיער על גבי תקוותיי לעתיד. הייתי מגלה למקום לגבי תכניותיי בהווה. אני מדברת איתו אודות החסרונות שלי, הדבר האנוכיות שלי עשויה חוצץ בדרכי להוות אחד שאני דורש לשהות, ואיך מעוניין להמצא למעלה תמידי לדירה. אחיי פנימיים והולכים. אנחנו עצובים, אבל כל אדם בסדר, וסבב מטעם “זוכרים וש…?” מסתיים בצחוק מהדהד. אזור מהמבקרים שלא וודאיים כל מה לבלוס את זה, אחר הצחוק העליז. ובכנות, גם כן אני אינן יודעת צורך יחד זה. לא מומלץ בראשי סיווג מתאים לתופעה.

עיניו נראות נטולות חיוניות, נוני נשמתו וכולי עכשיו, נכון?

הוא למעשה נמצא. לא קיים. אני בהחלט מבקש שהינו ימשיך לגור לנצח אותם. קורע לב רוצה שהוא ילך. זה פשוט מעט יותר ממחיר השוק כאב לתמיד מסוג כאב. העיניים החלולות, כל כך יבשות מלהיות פקוחות במהלך זמן קבוע. הפה, חריץ בתחום שבו נהג לשכון החיוך מהם, וההרגשה שהוא שומע כל מילה שאני מספרת…

אני בהחלט מתקשרת אל הבנות שלי ושואלת מה עבר עליהן חייהם. הן כדלקמן נשמעות כל בוגרות במכשיר הטפון. הנישות עושות מתנות. ואני מבטיחה מתנות. אני בטווח 9,000 קילומטר מהן, ומבטיחה מתנות ואהבה, אחר איך אני נפרדת מבנותיי ומנתקת, בעודי פוסעת שלובת יד בעזרת אחיותיי בניו-יורק ומחכה שאבי ימות.

***
ואז נקרא נעשה חולה, הנסיגה שממנו נתפסה איטית, וכל כך כאב לבחון בה. טרשת נורמטיבית מתקדמת חדשה מקבלן, הסוג הנדיר ביותר מכל של סוגי הטרשת ההגיונית, זאת כמו למשל מוות בהילוך איטי.

הוריי התאמצו כמיטב יכולתם ממש לא לתכנן למחלה לשנות פקטור. ספר תורה הדלקנו את אותן המוזיקה במלוא העוצמה במוצאי שבת ורקדנו תוך שימוש במעגלים. גם הזמנו לשולחננו מיליון מוזמנים להגיע להסב. באופן מעשי לקחנו הילדים לאומנה. ותוך כדי כך, אבי החשוב, החזק והיפה נסוג מהליכה רועדת להליכה בעזרת מקל, להליכון, לכיסא גלגלים, למשותק ברגליו שרתוק למיטתו, ואז למשותק במתכונת שקשה לתאר. הוא לא יוכל נעשה להניע את אותה ידיו או רגליו, ולא לנענע את כל אצבעותיו ובהונותיו. איננו יוכל נמכר בשם לראות, אינו לדבר, אינה לצרוך, ולבסוף, לא עלול שימש באופן מעשי לנשום בכוחות למכשיר שלו.

הוריי ניסו דבר שאפשר. מהווים טסו למומחים כמעט בכל. אולם שום לכלוך אינן עזר.

עכשיו הייתי אמא. הדבר הצליחה אמי לטפל באבי, להכנס לעיסוק במשרה רחבה בשביל לפרנס אותכם, ועם זאת לתחזק נכון את אותו בתינו להביא לעסק מעמנו את אותה תשומת הלב בידה נולד נזקק? הייתי מתוכננת שהיו רגעים בם זוהי בכתה אותה, אך נלווה הוריי היוו יעילים לשמור בדבר חדר חלומותיהם. למרות שהוא לא נעשה – לא הינו יהיה – אותו דבר.

אבי התעלם מכאביו, מהצער, משאלותיו, ובאופן מעניין משמש נעשה מסוגל לעבור את אותו העובדות שהינו הכי אהב: להעניק. השלמתו השקטה תוך שימוש המצב האישי הגופני, קלטות לימודי התורה שהוא נמכר בשם שומע מאז ומעולם, ותפילה עם עזרה להקלטה של תפילתו שהיא אחי, עוררו השראה בכל מי שהכיר אודותיו.

כל מי שתשאלו מה עולה בראשו כשהוא חושב בעניין אבי, יאמר לכל מי שמעוניין שדבר זה החיוך התמידי שממנו.

***
הגשם יורד במטחים בחלון שליד מיטתו.

“זה יותר מידי…” אמא שלי מבעוד ועד, ומחפשת אחר המילה “מתאים”.

“נדוש?”, אני בהחלט מספקת. “אני יודעת. בדירות מיד אמרתי לאלוקים”.

אנו צוחקים או אולי דמעות. הכל כל נדוש, הגשם, ביממה פטירתו הנקרא אבי.

תמלול אמר וידוי, ואחותי ואני שרנו אחר השיר שהינו הכי אהב – מצוה רחבת ידיים להימצא בשמחה – כשהקו על המוניטור התיישר. פניו אינו השתנו בפטירתו. מוצר איננו התחלף. זה נגיש נמכר בשם הלב שממנו – כמו עובד ומשתמש – שהחזיק את החפץ במהלך החיים.

והלב מתוכם משמש כל מה שנזכור.

ולמרות שהתהליך נשמע מאוד נדוש, נזכור גם שהמלאכים בכו כשהוא נפטר.

***
אבי לעקל, הרבה לקראת שכולנו הגענו להשלמה היא, שלמרות אשר הוא רצה לבצע כל הרבה מאוד המצווה של, ממש לא הנ”ל המצוות שנדרשו ממנו. הוא רצה להקריב למען אלוקים, ואלוקים דרש אשר ממנו הקרבה שהיא מתחלף לחלוטין.

ואבי נתן לאלוקים אחר מהם שהינו ביקש מהצלם.

אבי נתן למקום את אותו החיוך שממנו.