בשביל מה אנשים סוברים מה לעשות לדבר בנושא אחרים?

פעם אחת המצוות החשובות שניתנות בפרשת השבוע (משפטים) זאת “לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא”. ההימנעות מרכילות, לשון שלילית והשמצות לסוגיהם. היהדות מוכרת משקל כבד ללשון לא טובה. “המדבר לשון שלילית חמור מהורג נפש”, “החיים והמוות ביד הלשון”, וכולי.

או נסתכל על אודות השיחות שלנו בשיתוף משפחה והחברים, ניווכח שחלק מרווח מהשיחה זה אודות אנו נלווים. מדוע? נמצא בכל מקום נעצור לרגע ונסתכל פנימה, נמצא הרבה סיבות לזאת. למקרה זה הדרישה להבדיל גבוה בעלי עצמנו כשנדבר לגבי שאינם חרדיים בנפילתם? למקרה זה הנחיצות להוריד מערכם ששייך ל הזולת כדי להעלות את אותו ערכנו לדעתי שונים ובעיני עצמינו? למקרה הוא למעשה נובע מקנאה? במידה ש הוא קל מאוד מכיוון ש לא כדאי לכל מי שמעוניין מוצר טוב להגיד? האם נוח לחפש אחרי דבר לא טוב באחר מאשר הדבר טוב בו? קשה להתעלם מתחושת העונג הרגעי שזה מאשר, במיוחד אם הרכילות עסיסית

בשנים האחרונות התקשורת והמדיה החברתית מעניקים לעסק פלטפורמה והמון פקטורים לרכילות. זו אחת הסיבות להצלחתה של תכניות הריאליטי. בהרבה יותר יתאפשר לכם לרכל אודות אנו אמתיים מסייע ב על גבי דמויות בסדרות. כשעולה מחלוקת פוליטית לפרסום, אתם עדים לגלים ששייך ל השמצות והכפשות הדדיות מבעלי הנחיות פוליטיות שונות ומשונות שמעודדות הרבה יותר את האפיזודה בעם.

עד נפסיק לדבר לגבי אחרים: מה הם הרוויחו, יבצעו, רוצים, מתנהגים, שמא לא מקצועי לשים לב פנימה בעצמינו ולדבר בשביל מה דעתנו, למה אנשים חושבים, מהו נכון ומה אינם נכון. מהם ערכי ומוסרי במסגרת ראות עינינו ומה ממש לא. יש אפשרות ש על ידי זה נוסף על כך חאפר ולשמוע לתחום כתבה הבאה ולהכיר אותו בצוקה משמעותית יותר.

יותר מכך משחשוב להימנע מרכילות כדאי שנתבונן במה שגורם לכל אחד להתחנן ל להבליט רכילות או אולי לדבר על אודות שאינם דתיים. מהיכן נובע הצורך לדבר בעניין אחרים? האם נקרא שעמום? עצלות לתכנן ולנהל יצירת קשר יותר מכך עמוקה? אי וודאיים והצורך לנגב אחרים? גאווה? והיה אם הנו משיפוטיות יתר? במקרה ש את זה מביקורתיות ואי הוצאת האחר? ככל שנתבונן בהרבה עמוק לשורש דבר זה בדרך זו נוכל להחליף בעצמינו פרמטרים שישפיעו על שכבות נוספים בחיים.

כמעט מכל הגורמים לצורך לרכל, בודדת הגורמים העצובות באופן ספציפי הזאת… שלא קיימים לכם אודות מה לדבר.

או אולי בשבוע אינם נדבר בכלל בדבר שאינם דתיים, ניווכח רגעים ארוכים מאוד השייך שתיקה. מקבל אופי שלא לעסק בשביל מה לדבר, בעצם תוך שימוש האנשים הקרובים לכולם במיוחד. ההרגל לדבר אודות נעבר לכך מוריד מאתנו את כל שצריך בחשיבה, אחר היצירתיות, את אותן הנכונות להעמיק בשיחות, את היכולת להבדיל את אותם ה-3 מושקעת, אחר הנחיצות להוסיף ולפתח אחר עולמנו הפנימי, את הנכונות ולשכלל את אותו הידע הנדרש שנותר לנו ואת בקשותיו לחוש תוספים יסודית. כשהפה עסוק בלעיסת מסטיק, מסובכת לכולם ליהנות מארוחת גורמה.

בואו נשתדל כל שבוע ממש לא לדבר בכלל על גבי שאינם חרדיים ונגלה נתונים ענקיים בדבר עצמינו…