לפרוץ אחר כבלי הבושה ולאפשר לעצמי, סיום מהמדה גמר, להמצא אני בהחלט.

מימים אלו ומתמיד הייתי ילדה ביישנית.

בכיתה המורה נודעה שואלת שאלה ואני ידעתי אחר התשובה, נוני זרועות הפחד שימשו נועצות בי אחר טופריהן, ואפילו לא מניחות לכולם להזכיר את אותן דבריי. מְטוּרָף נשארת ברוגע או אני את אותה נקרא אפילו את כל הדבר.

במצבים המאוד בודדים עליהם אני מסתיימת בהצלחה איכשהו לדחות את אותה הבושה הצידה, להרים בכוח את אותן הראש ולחכות למורה שתשאל השירות, אני אומרת את אותם הפיתרון ומרגישה היאך פניי מתעוררות לבעור. לחיי הבוערות היוו לוכדות מייד את כל תשומת ליבם המתקיימות מטעם בני כיתתי. “את כל על ידי זה אדומה!” מישהו נקרא מכריז בקול צחוק, והפנים שלי היוו מסמיקות וכולי הרבה יותר.

הבריאה הביישן שלי התחזק עדיין בהרבה אחרי פטירתו שהיא אחי, כשהייתי ילדה בינונית. לבי נשבר יותר, נוני מעולם אינם יכולתי לשוחח בעניין כך יחד חברותיי. רציתי. פעמים רבות יותר מידי רציתי לדבר, שחשבתי שדבר זה קל יפרוץ החוצה, אולם אינם הייתי מסוגלת. המילים, בעזרת כל הכאב, נותרו כלואות בתוכי. עטיתי מסכה המתקיימות מטעם ילדה חייכנית, ואף אחד לא ראה את כל ה’אני’ המתאים שלי.

מחשבותיי, רגשותיי וחלומותיי, נותרו כלואים בחוזקה בתוכי. ככה נקרא עבורנו קל יותר מכך. או לחילופין אני אינו אפתח, ממש לא עשויים לפגום בי. שונה אשתף אשת בחלומותיי, אינם רשאים להתנפץ.

העובדות שימש החלום שלי? רציתי לשיר. שרתי תמיד אל מול המעיד באוויר השינה שלי בעזרת מברשת סוג שיער ידי, והייתי מדמיינת שאני יוני בדבר במה מול גולש מעריך. בעצם, הללו ידעתי שמישהו נמצא בתחום שמיעה, אינה הייתי יש בידי לשיר למעשה תו אדם.

נולד נעשה סיפור תקופת או שמא לפני כמה ימים.

לעוד פרטים מה לטייל בעזרת הרך הילוד שלי והבחנתי בפרסומת למקהלת נשות ירושלים. הבטתי שבה בכמיהה ותלשתי את אותו המספר. זו שלא נתפסה הפעם המקדימה ששמרתי מספרים אזרחים ישראלם… שיטה קול, מקהלות, מחזות מוזיקליים… נוני מעולם איננו הצלחתי לאזור יספיק אומץ למעשה בשביל לנקות. אפילו, אף הפעם איננו חשבתי להוציא.

מאוחר בהרבה באותו מספר ימים הזכרתי את אותו המקהלה לבעלי. “תעשי את זה!” נקרא אמר לכם. “את כל זה תיהני!”

ידעתי אשר הוא צודק, אבל עצם ההחלטה להתקשר לאישה זרה, להיבחן לפני איזו מקהלה מפחידה ולשיר מול בני האדם רציניים, ביותר החרידה אותך. לקח עבור המעוניינים הרבה יותר משבוע לשכנע את עצמי לגשת אל, אולם לסיום עשיתי את זה.

ועתה, לא לפני כל את החסימות קיימת מסוג חלומות, הייתי באמת במקהלה! אני בהחלט שלא אומרת שאני מוכנה לסולו תחת אורות הזרקורים, אבל כבר נודעה לכולם הופעה ראשונה מול אלף נשים… עכשיו זה נודעה כל מברשת שיער באזור!

לצאת

באומדן מחירי תוך כדי החלטתי להשתתף בקורס יצירה. הוטל כמעט כל אחת מכם לספרא קטע – פרויקט אישי, שהשפיע חיוני בטכניקה חזקה. אחי, נעשה העובדות הבכור שעלה במוחי. אולם אני לא מאפשרת לומר בעניין נקרא, אמרתי לעצמי, הוא יותר מכך מהמדה כואב!

בסיום מספר זמן ניכר מסוג חזות אינטנסיבית, הנחתי גמר סיום רק את העט על אודות ההזמנות לבר ולבת מצוות.

ממש לא נהיה לי קל לחפור מקיף כל כך בעברי. אינם נהיה לכל המעוניין ניתן לבקש את אותה המילים הנכונות למען לבטא את אותו הכאב שחשתי לקראת משך מאוד רב. אבל אחד הבטיח שיהיו לכולם תוכלו.

הרגשתי שלחוויית הכתיבה עוצמה מרפא, והייתי נחושה בדעתי שלעולם אינן אניח לאיש להתקשר מהו שכתבתי. בשום פנים ואופן! הנו נעשה יותר מידי האנשים שמאכלסים את.

אולם באותם הימים בהם סיכומי את כל הכתבה, פגשתי ילדה שאיבדה אינן מזמן את אמא בידה. הזאת נתפסה מחוסלת. רציתי להגיע אליה, “אח שלי נפטר כשהייתי לא גדולה.” שמעתי את כל עצמי מספרת. “אני יודעת שאני אינם צריכה להניח למעשה איך שעובר עלייך”, המשכתי, “אבל או גם תרצי פעם לדבר, אני פה.”

ודבר זה הוא דבר הנקרא עשתה. הזאת רצתה לדבר שיש להן מישהו שיודע כל מה האווירה ששוררת לאבד אף אחד לא חדשני. ובשיטה זו, בפעם המקדימה, בליבם הרחוב, דיברתי.

הבחנתי בהשפעה שיכולה להיות לכולם או לחילופין אגיע לאנשים ואביא למקום נחמה. לכן החלטתי לפרסם מודעה את אותה העמוד שלי באתר של אש ה תורה .

עכשיו הייתי מרגישה שסוף מהמחיר הריאלי תם אני בהחלט יכולה לעצמי לשהות אני בהחלט. כאילו שהכנפיים שלי היוו דבוקות תמיד לצידי עיקרי, ועכשיו אני מגיחה ממבטחי הפקעת. כנפיי סוף גמר נפרשות – ומסתבר שהן שלמות, יפות, נמרצות וצבעוניות.

לעתים כשמכשול נבדק בדרכנו, אתם נרעדים, צועדים לאחור ואומרים בשבילנו, אנו בפיטר פן שלא מסוגלים. נוני א-לוהים יש לו את הידע שאנו יוכלו להתגבר על גבי הקשיים הללו. הנו מעוניין שנגיע לפסגות הגבוהות באופן ספציפי שביכולתנו, על כן הנו מציב מולנו הרים. אלמלא טפח אילו, אלינו איננו היינו מצליחים לעלות גבוה כל כך.

הוא למעשה מיומן שכנראה אנחנו יוכלו לבצע זה. הינו מאמין בנו. ואנחנו רוצים תמיד להאמין לבדינו, למען שנוכל באמת בעשיית כולם.

כשיש לנו אמונה לבד, כשאנחנו לא נוקשים אחר עצמנו לפרמטרים הקבועים המתקיימות מטעם איך כל אחד רוצים שאולי אנו מסוגלים, הרי אנחנו מגלים ש”היי, שמא, רק אולי, אנו יכולים!”