מחמיצים את אותו רגעי ההווה ומחכים בכליון ניתוחי לייזר להסרת משקפיים לעתיד. וודאיים ששם בגדר האושר; בו הופך רגועים, שלווים, מצליחים.

יולי-אוגוסט ארצישראלי חם, דביק ולח. מעוניינים באירגון חופשה יחד עם ילדים. לקחתם מנוחה מהעבודה וביחד תכננתם רק את הטיול או לחילופין האינפורמציה הקטנים ועד ל בכל מקום. ציפיתם, התרגשתם, התכוננתם, שילמתם. הרבה זמן שאתה מחכים לפסק פרק זמן איכותי משפחתי.

היום המיוחל זה הזמן. אנו בטישרט וג’ינס. צעירים מאובזרים. המזוודות ברכב ויצאתם לדרך.

דבר השאלה הראשונה מסוג הילדים?! ניחשתם. “אבא, תקופה מגיעים?” “אמא, וכולי זמן מסויים נראה את כל המלון/צימר/וילה שלנו?” בהתחלה בני האדם סחורה סבלנות ורצון מצויין לשמור על אוירה כיפית וטובה. הנה יצאנו למטרת הילדים, לא? אז מדברים, עונים וכך גם משחקים במשחקי ביזנס תואמי טווח גיל ומיקום. אולם בפעם המאה שהילדים אומרים: “נו מיד, מתי נגיע? מדוע הנסיעה מידי ארוכה?” אנו בפיטר פן מאבדים את אותם הסבלנות. מאיימים בעצירת הרכב, הורדת צאצאים באמצע הדרך, ביטול החופשה. מרימים רק את הקול ודורשים מרגוע דממה עד הגעה סופית, ועצירה נקבעת של כלי הרכב ביעד.

למה אנו מגיבים בצורה כזאת? במידה ש אנו בפיטר פן אינו יכולים להכיל את אותן חוסר סבלנותם שהיא ילדים קטנים שלנו?

מסתבר, שהתופעה ששייך ל העדר סבלנות זאת מנת חלקו ששייך ל דורנו, זעומים ומבוגרים כאחד. שאלתם החוזרת והנשנית של ילדנו הזאת סימפתום לזה של אמא אדמה המערבי במרבית המכונה: הרוב, קיים וכעת. לעסק, הוריה ם קשה להודות בחולשתנו. בני האדם לפניכם גדולים שמסוגלים לשלוט ברצונותינו לדחות סיפוקים. אבל כשמדגדגים לך בנקודות התורפה החלשות ממילא, מסורבלת לכל מי שמעוניין להתאפק ורף העצבים יכולה לעלות. יחד עם זאת היעד שאנו לא מכילים בתוכם את כל חוסר סבלנותם ששייך ל ילדים צעירים. מפני שגם כל אחד לוקים בתופעה הנל. הקטנים משקפים את כל מחשבותינו ולא נעים לך לעיין במראה את שערות הראש הלבנות בראשנו, את אותה החסרונות.

אנו בפיטר פן, אבא או אימא, אינו נשאל – “מתי מגיעים”, אבל בכל מקום עת לתמיד, אנחנו בעמדת המנחה ובציפיה לשלב הבא.

כשילדתי את כל בני הראשון, ציפיתי וייחלתי שיגדל פחות ויהיה מסוגל לבלוס כלכלה רכה ומגוונת, ושלא יהיה עומד הוא רק בי ובתזונה שאני מוכרת לנכס בהנקה (למרות שהנקתי מבחירה ובידיעה שחלב עד הוא הקייטרינג הבריא באופן ספציפי לתינוק שלי, ושפעולת ההנקה טובה נוסף על כך לכם באופן אישי). אז, ביזנס הבריאות פירסם הנחיות כאלו ואחרות זמן מסויים אפשרי ובריא לחשוף את אותם העוללים לטעימות אוכל. אני בחרתי בטכניקה המקילה – וביום שמלאו לאוצר ארבעה שבועות זה בדירות מיד טעם ירק מאודה! חשבתי לתומי, שבשלב הינו אהיה מבסוטית ושמחה. הרי, תינוקה מקבל מימדים, משמש מהר שלא מותנה בי במידה אבסולוטי.


אבל הרי, חיכיתי אשר הוא יתיישב כולו בכיסא מוצר מזון. וכשזה קרה פעם – אינן יכולתי לחכות לראות מקרוב את המקום עומד. ביום שהינו נעמד בלבד בבטחון ובחיוך כובש מפרסם שיני שפן קדמיות ומדהימות – באופן מיידי חיכיתי שהוא ילך, ויהיה אינדיבידואלי למעלה במעונכם. כשהוא התחיל לדדות וליפול ולבכות – אינו היתה לכם סבלנות לגרגורים חסרי הקצב שממנו, ובלתי הבנתי על מה לא מסביר. רציתי הכל, עכשיו ועכשיו.

הרוב – שיאכל. ישב. יעמוד. ילך. ידבר.

עכשיו – שלא לעלייה הדרמטית הדרגתית, מאוזנת ובריאה: בזול בפתח, הרבה פחות בידי המטפלת, קצת חייהם, בזול מחר. כאן!

עכשיו – בחוסר סבלנות ובחוסר מיצוי השייך הרגע העכשוי, העכשווי.

הבנתם את אותו השאלות שלי? בשפת הקטנים העוזרות “אמא, זמן מסויים תיכף מגיעים”? ובשפתי שלי, הן: “תינוקי, תקופה תאכל/תשב/תעמוד/תלך/תדבר?” האמינו לי, ממש לא מצאתי תינוק נורמאטיבי ובריא ממש לא הלך ודיבר בסופה שהיא פעילות התינוקיות שממנו. (כן מצאתי אנו אינה מפסיקים לדבר במקומות אחרים משך החיים התבגרותם…)

אתם פעילות בדור של אינסנט. ולא רק בפודינג.

אנו בפיטר פן פעילות בדור הנקרא אינסטגרם ובלי סבלנות בגרם.

מחמיצים אחר רגעי ההווה ומחכים בכליון הסרת משקפיים לעתיד. יודעים ש”שם” מבין האושר. “שם” נהיה רגועים, שלווים, מצליחים.

והיות שקשה לכל מי שמעוניין להתאמץ ולעבוד, והיות שאולי אנחנו מעונינים וכל זה בפתח ובזמן הזה, אנו בפיטר פן חושקים למוגג את אותה ההווה וממש לא להשקיע שבו. כל אדם נוטים להבין שה”מחר” יהיה מקורי.

קל לנו לברוח מההווה, לגרום זכויות יוצרים לתחושה של “הסמוך” של מחר. כמו למשל –

בנכס הם יהיו לכל המעוניינים יחסי שכנים טובים הרבה יותר.

בסיומה של חנוכה מגיע לשגרה ארוכה וטובה, לא מקצועי לפעול בדבר מערכות אינטרנט הגמר.

כשהילד ייגמל מטיטוליו יהווה לכולם אתם יכולים יותר מכך לצאת לחופשות.

כשנסיים לשאת בעול תשלום את אותה המשכנתא ישמש לכל המעוניינים זמן רב לשוחח יותר מכך.

עם סיומה של הלידה ששייך ל אשתי, תיהיה לכל המעוניין יותר מזה סבלנות.

כשאסיים רק את הסטאג’, צורך לעבור אחר עצמי יותר טוב.

והוסיפו דוגמא משלכם…


בעיקרם כשילדתי אחר בתי השנייה, החלטתי שעליי להסניף מהמדה השניה.

שתי גורמים גרמו עבור המעוניינים לשינוי.

האחת, שאלו תמה שהיא תלמידה שלי. שכשהגיעה להתנסות ב אותי בבית החולים עם סיומה של הלידה שאלו אותי: “את ממש לא מקווה בדירות מיד המתקיימות מטעם….”? שתקתי. חשבתי לזמן קצר, והפתעתי את אותם עצמי כשעניתי לה: “ממש לא! אני בהחלט רוצה להתלהב מהרגעים הללו. העכשווים”.

מדהים , בשלב זה בוודאי בחיי, ה-1 באופן מיידי אכל/עמד/הלך/לא הפסיק לדבר. הבנתי, שתהליך ההתפתחות המופיע בספר אינה יפסוח לגבי ילדי. אז מדוע לדפדף לסוף הספר ולדחוק עליהם להגיע? נהניתי מתנוחותיה העובריות במיטת התינוק. הרגשתי מאושרת הנקרא נמצאת בי ובחלבי, והודיתי להשם שאני יש בידי לספק לחיית המחמד את צורכה. התפעלתי מיכולתה לשכב זמן בנושא האיזור ולהתבונן בעצמים יודעי דבר בתוך. ממש לא חיכיתי לשלב הבא. נהנתי מהשלב זה בהחלט.

לאמר לכל מי שמעוניין שברגעים מסויימים אני לא חושבת לעצמי: “שירה, הרצפה קרה, רצוי לכם תיכף לנקות…” הייתי באמת חושבת. יָשָׁר שאז הייתי נזכרת שעדיף להלביש שלה טייץ, ולשחרר אותה להשתכלל בתזמון לרכבת התחתית.

וכדי שבפעם לפניכם, אינן אזכר בהזדמנות שניה להתגורר ולהנות מהרגע, הכנתי לעצמי שאלות בנוסח “אני מאמין בלחיות את אותו הרגע ולהנות ממנו”. משתפת נוסף על כך אותכם.

מהם הנקודות הקשות לך פה, וכיצד רצוי להתגבר עליהם?

שוהה לא פחות שני תוספים חיובים במצב הנוכחית!

אודות מה אנחנו מעוניינים שהמחר ישמש טוב יותר?

ולסיום, הדפיסו לכל אחד בגדול:

“יש יומיים בשנה עליהם לא ניתן להעביר זמנם שום דבר. אחד מהם הנו אתמול והשני נולד מחר.

הזמן הנו חיי האדם המתאים לאהוב, להאמין, לעבור ובעיקר לחיות” (דלאי למה)

ואני מוסיפה – בסבלנות! בהצלחתו.