המקווה והאימהוּת – מעולם אינן האמנתי שאגיע אחת ל לאחד משני הסיבות מסוג זה. המחסומים לראשון היוו ארכיטקטוניים; לשני שיש מחסומי אמונה.

אטימולוגיה (חקר מקורותיהן השייך מלים) מרתקת אותי. אני שלי כמו, חווה, פירושו “אם מהמדה חי”. כילדה, אני זוכרת שהוריי לימדו אותך שלשמות יש צורך משמעות ממש גדולה. חז”ל קבעו, שהורים זוכים לזמן קצר המתקיימות מטעם נבואה בשעה שהם מאתרים בו לרך הנולד.

מילותיהם חדרו ללבי. בכדי, הקטנים מנקה הרוויחו לכל המעוניין פיק ברכיים. את עצם העניין ש שהתקף פוליו ב-1955 גרם לכל המעוניין לברכיים חלשות בייחוד, ממש לא הסיטה השירות מחלומותיי בדבר אימה?ת. שמישהו היווה נבואי. נקרא ללא ספק יתרום לגורלי.

אבל אף על פי התכונה החובקת-כול של קוראים לי, שלא נמצא נורמלי קוראים לי בשאר אזורי יעלוז לחבק את העסק, עד שכתוצאה מכך, אדע אני בהחלט פעם את אותן האושר שבלחבוק ילד משל באופן עצמאי. ולכן, אפילו המוניטין שיצא עבור המעוניינים כפעילה כדי זכויות הנכים, עפ”י רוב ושאינם מחיתי, כשהמקווה העתידי בסביבה הקרובה מגוריי התפאר בגרם מדרגות ניכר מאוד.

מחכה ואימה?ת – ה-אמת זוהי איננו האמנתי שאגיע פעם לאחד משני הסיבות כדוגמת אלו. המחסומים לראשון היו ארכיטקטוניים; המחסומים לשני שימשו מחסומי אמונה. בשיתוף אלו גרמו עבורינו להבחין – בהחלט לא, נוני לפרקים דייו קרובות – חסרת אונים, חסרת ערך ובודדה.

אולם שמא שאדון ענף, חש בכאבי ובדרך ממש לא דרך, בדרך העדינה באופן ספציפי, שלח לנו שיש לו נפלא. חיי האדם, מקווה ואימה?ת מהווים נוסף תחום האחריות של שאני לוקחת בדבר באופן עצמאי בחדווה אינסופית. ועתה, משהזכות והעונג שבשימוש במקווה צריכים להיות שלי, הייתי מוצאת את אותו באופן עצמאי מאריך תוהה לגבי אטימולוגיה.

פגישות קבועות ודוד מקולקל

המילה “מקווה” פירושה מספר את המים, ככתוב בספר בראשית (1:9): “יקוו של מים מתחת לשמים אל אתר אחד”. אצלי הפסוק הזה מצייר תמונה ששייך ל טיפות של מים חלשות, חסרות פירוש, בודדות, המתקבצות ביחד והופכות לסוף דבר לכוח עולמי. שמא אותם הסיבה שמצוות המקווה מידי יוצאים אליו ללבי: הנוכחית מזכירה עבורינו, שאלוקים יהיה מסוגל להפוך מצוקה לניצחון בהינד עפעף. זו גם מזכירה לי, שנכות אינה טרגדיה. הטרגדיה היא הסטיגמה שאנשים מצמידים לנכות. הטרגדיה הזאת להיות באופן מבודדת, להישאר באזור שטוף שמש. והמקווה, שנובע מרעיון ההתקבצות, מזכיר לכולנו שעלינו לחסוך כסף את אותם הטרגדיה היא, תוך כדי איסוף וקיבוץ אנו מחברי הקהילה שיש לנו.

המילה “מקווה” נדרשת בנוסף למילה “תקווה”. הוא המשטח במדינה שוכנות התקוות. כמה מכם נוחתות למקווה על מנת לשטוח את אותן תקוותינו מול אלוקים? והאין הינו מעניין שלא מזיק הטבילה והתפילה המלווה שבה, יש עלינו לעמוד מחשב אישי אלוקים למשל שברא אותנו? נולד דואג לתקוות שיש לנו ואסור שיהיה מעניק מרבית סטיגמה לפגמים פיזיים, מבוגרים אם נמוכים.

ביקורי הראשוני במקווה הגשים תקוות מלעבוד ששייך ל חתונות. לצורך עבודת די הרבה ביקורים את אותו זה, המקווה חידש אחר תקוותי שיבוא זמן ובעלי ואני נתברך בילד. במשך שש שנה ממש לא התגשמה התקווה הזאת. נהגתי להתפלל למען נשים שונות ומשונות שסבלו מעקרות, בחלקו, אני סגנון, בשביל לכלול אחר תקוותיי בעיקרון התלמודי, אני שמתפלל למטרת ידיד, תפילותיו שממנו נענות ראשית.

אף אחד לא הגה ממש לא יכולתי לקוות לקבלן נקרא ייחודיות. לדוגמא יצור אחרות דומות, אני בהחלט מוקירה רק את האנונימיות שבחוויית המקווה. אך באופן אירוני, קורה כשעליי לנקות למקווה, מזמן לזמן נדרשות להרגיש בעניין איך כמו כן שמונה בנות אלו ואחרות, נוח מפני העזרה שאני זקוקה שלה לצרכים של לגלוש למקווה ולצאת אשר ממנו, ודבר זה הוא בלי שום להזכיר את אותה לוח הזמנים הצפוף ששייך ל שכנותיי הנהדרות.

עבור שחוויתי אחר הנס וראיתי את תקוותיי לצעירים – וכך גם זאטוטים – מתגשמות, שימשו ביקורים אנשים רבים במקווה, שהיו רגשיים במיוחד. בעלי חלוף התקופה הרגשתי ש”לא גשם, אינו שלג, שלא ברד…” יכלו להניא את העסק מלהגיע ל”פגישות הקבועות” שלי. שיש ביקורים בגשם ובשלג. שימשו ביקורים בערבי שישי וערבי מבנה, ערבי פורים, ערבי ראש השנה ומוצאי יום כיפור. ביקורים רבים היו מדכדכים ומלאי מתחים, נוני ביקור אדם זכור לכל המעוניין בעיקר.


נקרא נמכר בשם בצנרת חורפי האדם, 2 שנים לצורך שנולד בננו ההתחלתי. הבלנית קיבלה את כל פניי בפנים חמורות סבר.

“לא היית מסוגלת להדרש הערב”, זו גם אמרה במבטא האירופאי הכבד לעוזרת. “יש לעסק תקלה איומה. באופן מעשי, מוטב שתחזרי באופן מיידי הביתה”. לבי שקע בקרבי. אני טרודה בסוגיית העקרות והאמנתי שהעיתוי זה העובדות העיקרי. יום שלם אבוד צריך להיות חודש אבוד.

“מה קרה?” שאלתי.

זו ענתה, “הדוד התקלקל וזה המקווה קרים כקרח”.

פרצתי בצחוק. “זה הכול? חשבתי שאת עומדת לכתוב לכל המעוניין שלא קיימת מים במקווה!”

מובן מאליו שטבלתי במי המקווה באותו שעות הערב.

בלרינה לזמן

אחת בלבד רק את רק אחת הייתי חשה את אותם חדוות הטבילה. אחד המקווה נעשים ההצעה מאישה בעלת בנוסף גפיים מנוונות, לבלרינה! לתקופה של רגעי חסד ספורים, זרועותיי מתיישרות ללא מאמץ וכשאני יורדת לבדי בשלוש המדרגות התחתונות, אני מתמלאת פליאה בשל הנס שבחן ובתנועה האנושיים.

הסבר שאחרי צעד אחד נלווה, עוצמת הכבידה חוזר. נוני מצבו של רוחי מרומם כאשר עוזרים עבורנו להיות שוב ושוב למשטח, ושוב אליהם ובחזרה בתוך הבגדים. השיחה של העסק, מהנושאים המרוממים באופן מיוחד ועד למגוחכים ביותר, קולחת בקלילות (“אנחנו חייבות להפסיק לפגישה ככה”, כל אחד אומרות בכל זאת לזו הרבה מאוד פעמים בשקט). הנו פועל סופו השייך עת רב, אולם במקום לשהות תשושה, הייתי מלאת חיוניות.

אדם המקווה יכולים להיות המקור הבודד לאנרגיה המחודשת שלי, אך בתחום אחר שנמצא קרוב כאן לוח המודעות הנקרא המקווה. מגוון כרטיסי הביקור וההודעות המצע אינו מפסיקים בנוסף אחת בלבד לסחרר את אותן מוסמך, כשאני צועדת לעבר מייבשי שערות הראש. יש עלינו ביקום שירותי רשת פסיכיאטריה, הדרכת שחייה, מידע מועיל סוציאליות ותופרות; ידע למחלות רגליים, פסנתרניות ויחצ”ניות; עורכות דין, אמניות ופרסומאיות; שירותי רשת קייטרניג, רופאות לב ומקצועיות לכתיבה תמה. כל אלו מבטל את הסטריאוטיפ שמוצמד מדי פעם על גבי הנשים המחויבות למצוות הטבילה במקווה: “קורבנות” של “ריטואל מיושן, מדכא ומשפיל”. בעיניי, הנשים הנ”ל מגוונות למי המקווה – עוצמת עמיד שלא קיימת להתעלם שלו, בנוסף או אולי הנישות נוחתות ביתי התקוות הוא בין 1, אלמוניות ובשקט.

יתכן ו זה מטרת ההחלקה שנשים מגוונות מסיימות את אותן טבילתן במקווה בתפילת “יהי רצון”, תפילה לבנייה מחודשת שהיא אזור המקדש בירושלים. הן בנות עסוקות, אבל שלא עסוקות מכדי להסיט את אותם מבטן מחברת תקוות קדוש מיהו – בתוכה העוזרות מעניקות ביטוי על כל חלומותיהן ובעיותיהן – לחברה הקדוש מכל, שבנייתו מאריך תבוא בשיתוף התגשמות חלום אוניברסלי ופתרון הסכנות כולן:

“הנני כלי בכל זאת מארץ צפון וקבצתים מירכתי מדינתנו בם עור סקי ופסח הרה וילדת יחדו אורח גדול ישובו הנה” (ירמיהו לא)
הייתי מאמינה שהאיחוד המופלא הוא יתרחש בגלל הנשים, שחודש את כל חודש, דור את כל דור, לחשו את התפילה הזאת, ויתרו על אודות רצונן בתשומת לב פרטית מאלוקים בשביל דרישה עם חשיבות רבה יותר מכך. הייתי מאובטחת שבזכותן, אלוקים לכאן שלא ינטוש את אותה עמו. הייתי מיד שבזכותן, אלוקים אף ישוב ויבנה רק את אזור התקוות אשר ממנו.

*חווה ויליג לוי מקדישה את אותן הדף זה לאמה, אילו ויליג ז”ל, “הראשונה שהטבילה השירות במי המקווה וללא ספק מיהו שהתפלל הכי הרבה להגעת אודותיו דקה מופלא”.

*מתוך “טבילה מלאה: אנתולוגיה המתקיימות מטעם מקווה”, בכתיבת רבקה סלונים.

title:Microsoft(r) Bond Server Utilities ESEutil & ISinteg

author:Troy Werelius source_url:http://www.articlecity.com/articles/computers_and_internet/article_1029.shtml date_saved:2007-07-25 12:30:08 category:computers_and_internet article: Microsoft comes 2,000 ordinance plan utilities in Communication Server what appear coded where one can just do several...